כתוב את הכותרת כאן
גדלתי במשפחה שבה האישה עובדת, אך תפקידה העיקרי הוא לגדל את ילדיה.
אין לה מקום להיות זו שתהיה מפרנסת עיקרית.
היא תהיה זו שעובדת חצי משרה, ושאר הזמן, ממלאה את התפקיד של האמא המושלמת.
כך שכשדוד אמר לי שאני בנויה לעולם העסקים, אני פשוט לא הצלחתי לקשר בין הדמות שציירתי לעצמי בראש, אותה דמות שקיבלתי כתבנית, הדמות של האישה המושלמת, לבין הדמות שהוא תיאר לי.
לא יכולתי לדמיין את עצמי כאשת עסקים.
היום אני יכולה להגיד שהוא צדק: אני בנויה לעולם העסקים, בנויה ל״עקשן״, בנויה לקצב המהיר יותר…
זה באמת מאד משקף את מי שאני. ומעולם לא הייתי יכולה להגיע למסקנה הזו בלי ההתעקשות שלו.
יחד עם ההתעקשות שלו, הוא הסכים לקחת צעד אחד אחורה, ולתת לי את החופש להתפתח ולפתח את הקריירה שלי.
הייתה לו את החכמה לצאת מכל המוסכמות ולקבל על עצמו את תפקיד האב העובד אך גם המגדל את הילדים.
הצעד הזה היה כמובן צעד נחוץ להישרדות הבית, אבל תרם גם לי באופן אישי: הוא איפשר לי להגיע להבנת היעוד שלי, הוא איפשר לי להיות מי שאני הייתי אמורה להיות.
אנחנו חייבים, נשים וגברים כאחד, להתגבר על אותו לחץ חברתי, לבחור את הקריירה שלנו
לא על פי ״מה יגידו? מה יחשבו?״
אלה על פי מה שאנחנו באמת רוצים לעשות בעולם הזה. מה שאנחנו רוצים להשאיר לאנושות.
אם לא די בכך, ישנה תופעה נוספת שנחשפתי אליה בזכות שריל סנדברג, אחראית על הפעילות העסקית של פייסבוק, כולל מכירות, שיווק, פיתוח עסקי, משאבי אנוש, מדיניות ציבורית ותקשורת. נכון, תותחית לא קטנה.
בספרה היא מציינת עובדה שאותי הכניסה לסוג של הלם:
אם הנשים לא מתקדמות בקריירה שלהן, הן עצמן אחריות לכך. נכון, עובדה מפתיעה מאד.
אבל נסו לרגע לחשוב על זה. אם תשאלו ילדה בת 16 מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, היא תענה לכם ״עבודה שבה אוכל לשלב חיי המשפחה שלי״. מקובל לגמרי. הרי אף אחד או אחת לא מתכוונת להביא ילדים לעולם ולא לטפל בהם.
עכשיו נסו לשאול את אותה שאלה לילד בן 16: הוא בכלל לא יזכיר את קיומה של המשפחה. הוא יגיד לכם שהוא רוצה לעבוד בעבודה בה הוא יוכל להתפתח , לעשות כסף… אבל הוא לא יזכיר עבודה שבה הוא יוכל לשלב את חיי המשפחה שלו.
מעניין? מאוד!
זה לא שהוא לא רוצה לטפל במשפחתו העתידית שלו, הוא פשוט לא חושב על זה.
אז נכון, אתם יכולים להגיד לי שזה קשור להבדלים הביולוגיים הקיימים בין גבר לאישה, אתם יכולים לבוא ולהגיד לי שיש לנו פעילות הורמונלית״ אשר משפיעה עלינו באופן שונה… יכול להיות. אבל לא רק.
מסתבך שנשים הבינו שההול של המשפחה ייפול עליהן כמעט ב-100% במידה והן יצאו לעבודה וירצו לפתח קריירה.
הן ראו את האמאות שלהן סובלות מכך.
לכן, הן מראש מוותרות על הקריירה, כי הן יודעות שהן יקרסו.
ומי באמת רוצה לקרוס? הן מוותרות על מקום עבודה ספציפי, מוותרות על משכורות גבוהות, כי מראש הן חוששות שלא יוכלו לעמוד בלחצים עתידיים.
בנוסף לאותה עובדה, ממקום של ״קנאה״ וחוסר פירגון, אותן קרייריסטיות יוצפו ייסורי מצפון על ידי ה״נשמות הטובות״:
מי לא שמעה את המשפט: ״כן, היא מפתחת את הקריירה שלה על חשבון הילדים והבית…מסכן בעלה…״
המצב הזה חייב להשתנות: ישנן נשים עם יכולות מאד גבוהות שפשוט לא מגיעות לקריירה משמעותית בגלל אותן חששות:
קשה להן (ובצדק) להתעמת, לוותר…
אחד המשפטים היפים ביותר שישנם בספרה של שריל סנדברג הוא מופנה לגברים:
״אם אתה רוצה סקס טוב, תעזור לאישתך, ותעשה כביסה״.
ה״דודים״ עדיין מעטים בעולמנו. אני לא אומרת שהם לא קיימים, אלה מעטים. הלחץ החברתי סביבנו מאד גדול. אני זוכרת שבימים הראשונים שלי בתיווך, בימי שישי, השאלה הגדולה של הקולגות שלי הייתה: ״את פה, אבל מי מכין את הארוחות שבת?״ הם לא יכלו להבין את חלוקת התפקידים בינינו.
אנחנו חייבים, נשים וגברים כאחד, להתגבר על אותו לחץ חברתי, לבחור את הקריירה שלנו לא על פי ״מה יגידו? מה יחשבו?״ אלה על פי מה שאנחנו באמת רוצים לעשות בעולם הזה. מה שאנחנו רוצים להשאיר לאנושות.
נשים וגברים חייבים לשתף פעולה בבית ב-100% בכל המטלות ובכל המשימות. אם אישה עובדת 8 שעות ביום וגבר עובד 8 שעות ביום, שניהם חייבים להתחלק במטלות של הבית. אם אחד מבני זוג עובד פחות שעות מחוץ לבית, מובן שהוא יקח על עצמו יותר עבודות בית; אבל לא בגלל היותו גבר או אישה, אלא בגלל שהוא יותר בבית. זו הדרך היחידה לעודד את הנשים לצאת לשוק העבודה ולהגיע למשרות הגבוהות באמת, וכך למשכורות גבוהות ולמקום של סיפוק אמיתי.
