לקנות חוויות במקום חפצים חומריים

בעוד 20 שנה, אתם תהיו יותר מאוכזבים ממה שלא עשיתם מאשר ממה שעשיתם

מארק טווין

אנחנו נסענו פעם ראשונה לחו״ל עם כל הילדים כשהגדולה שלנו היית בת 18. 

וזו הייתה חוויה יוצאת דופן. 

לא רק הטיול עצמו, אלא כל העניין מסביב: 

מההכנה של המזוודות שערכה יותר משבועיים (לארוז את הבית לעשרה ימים עם 6 ילדים, זה ממש לא עניין פשוט), ועד הנסיעה עצמה במטוס, 

דרך הכנת 6 דרכונים חדשים – עד היום, אני חושבת שהפקידה במשרד הפנים לא הצליחה להתאושש מהחוויה שהיא עברה כשבאנו כולנו לחדש ולהוציא דרכונים חדשים לילדים. 

לראות את הבן שלי בן ה-16 מחזיק בכיסא שלו כשהמטוס ממריא הייתה תמונה שאני לא אשכח בחיים. הטיול הזה עלה לנו לא מעט, וחסכנו המון זמן עד שיכולנו להרשות אותו לעצמנו. יכולנו במקומו לשפץ את האמבטיה, לקנות סלון חדש, או לשדרג את המטבח. נכון. אבל אנחנו חיפשנו ״לצבור זיכרונות״ עם הילדים. והשיפוץ של האמבטיה או הסלון החדש לא היו נותנים לנו את רמת האושר שקיבלנו אז ועד היום כשאנחנו יושבים ומדפדפים באלבום התמונות.

כשאנחנו קונים חוויות (טיולים, הופעות…) ולא חפצים, אנחנו משיגים חיבור מיוחד עם אותם אנשים שחווים איתנו את החוויה; 

אנחנו מקבלים תמונות ״חיות״ להמשך הדרך – זיכרונות חיים שיתקיימו בראשנו למשך שנים רבות, תמונות מיוצרות על ידי החוויות השונות שאנחנו חווים; תוסיפו לזה העונג אדיר בתהליך הרכישה עצמה – התכנון של טיול הראשון שלנו לחו״ל הביא לנו את רמת אושר גבוה יותר אפילו מהטיול עצמו.

אבל כדי שהכיף הזה יישאר כיף ולא יהפוך ל״עוד פעם טיול לחו״ל״ עליכם לשמור עליו כאירוע יוצאי דופן.

אני לא אוהבת לבשל. ממש לא. הפעמים היחידות שאני מבשלת זה כשאני רואה פרק של מאסטר שף שמצליח לתת לי את התחושה שאני יכולה לבשל כמו חיים כהן. התוצאה היא איזשהו מאכל לא ברור שנראה, מריח, ומרגיש ממש לא כמו שהוא היה אמור להראות להריח ולהרגיש. כך שברגע שאני ״מגלה״ ארוחה שהילדים אוהבים, אני מבשלת אותה שוב ושוב ושוב… לא אוהבת להסתבך עם זה 

בפעם הראשונה שאני מבשלת את אותה ארוחה, אני מקבלת מחמאות והתלהבות של הילדים: ״איזה יופי, איזה טעים…!!״

לאחר כמה פעמים, השיחה דומה לזו:

״אמא, מה אוכלים?״

״היום, אנחנו אוכלים לזניה שאתם כל כך אוהבים…״ אני אומרת חגיגית.

״מה, עוד פעם לזניה?״

אני:״  מה שוב פעם… זו רק הפעם השלישית השבוע …״

הלזניה הפכה אצל הילדים שלי ל״מובנת מאליה״, חלק מהנוף הקולינרי של  הבית… אז ההתלהבות פשוט ירדה סביבה.

אני גרתי בצרפת כמעט 20 שנה… אף פעם במהלך אותה תקופה לא עליתי על מגדל האייפל… למה? כי חשתי שאני יכולה לעלות בכל רגע שרק ארצה, מה שהיה נכון. רק שלא עשיתי זאת אף פעם. בגלל שזה היה בהישג ידי כל רגע, בגלל שזה היה משהו שהיה שייך לנוף היומיומי שלי, מגדל אייפל היה סוג של מובן מאליו. באותה נסיעה ראשונה לחו״ל עם הילדים, אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לעלות על מגדל אייפל. מה, היינו בפריז לעשרה ימים, לא נעלה על המגדל?

 

ההרגל ולקחת את הדברים כמובנים מאליהם הם אויביו של האושר. גם אם אומרים לנו ש״שגרה״ היא הדבר הטוב ביותר, עדיין אנחנו מחפשים הפתעות. וכל מה שנכנס לתוך השגרה שלנו הופך להיות מובן מאליו.

כך שאם אתם רוצים לשמור על רמת אושר גבוהה, השאירו לעצמכם פינוקים מסויימים שתוכלו להשיג אותם רק פעם בכמה זמן: אל תראו את כל הפרקים מסדרה אהובה עליכם ב8 שעות רצופות… חכו בין פרק לפרק והאושר ישאר איתכם למשך כמה שבועות.

נסו תמיד להגיע למצב שאתם צמאים לפינוקים הקטנים: שמרו דברים קטנים לאירועים מיוחדים כדי לא להפוך אותם להרגלים וכך למובנים מאליהם: עוגה מסוימת פעם בחודש ולא יותר, פגישה עם חברים טובים פעם בשבוע ולא כל יום.

אנחנו כולנו אוהבים לנוח, כולנו אוהבים לנפוש. תארו לעצמכם שאתם כל ימי חייכם תהיו בנופש, מה תרגישו? … טוב, אולי זו לא דוגמה טובה, אבל אני בטוחה שהבנת את הרעיון.

שתפו:

הרשמה למועדון שלנו בחינם!

קבלו טיפים ושיטות שימושיות לחיים כלכליים בטוחים ונינוחים יותר